רפלקציה
השנה עברתי במגמה מסע מטורף, שלא חשבתי שאני אעבור. בשנה שעברה, הכרתי את עולם הצילום, רק נכנסתי לשם, רק למדתי איך להחזיק את המצלמה ומה בדיוק אני צריכה לעשות איתה. השנה, למדתי הרבה מעבר, אבל במיוחד למדתי על האהבה שלי לצילום, לתהליך, וכמובן לתוצאות. למדתי איך לשלב באופן תמידי את המצלמה בחיים שלי, בלי קשר למגמה או לפרויקט, פשוט לצאת מהבית ולקחת את המצלמה על הדרך, למדתי לכלול אותה איתי.
ואם מדברים על הפרויקט שלי- בהתחלה, לא אשקר, היה לי קשה. גם להבין בכלל לאן אני הולכת עם הרעיון, גם למצוא את המצולמות הנכונות, שיבינו אותי, שיזרמו איתי, שיסמכו עליי. זו לא משימה פשוטה בכלל. לא כל אחת תסכים לפתוח את עצמה ככה למצלמה, ועוד כשזה משהו כזה אישי. ידעתי שהנושא שבחרתי (אחיות), הוא בדיוק מה שרציתי להתמקד בו השנה, מה שהכי קרוב אליי, אבל בהתחלה חשבתי שזו יותר מדי עבודה, ושאין מצב בחיים שאני אצליח להגיע למה שיש לי בראש.
אבל, בזמן התהליך, בערך אחרי סט הצילום השלישי, התחלתי להרגיש שאני מתמסרת לצילום, לעבודה שלי ולפרויקט באמת, התחלתי להבין שזה משהו שלי, שאני יוצרת משהו שאני מתחילה להתגאות בו ולהסתכל קדימה. בשיחות עם האחיות שצילמתי בסטים, להכיר כל כך הרבה אנשים חדשים בזכות הצילום, העובדה שהמצלמה יכולה לחבר בין אנשים שאת בכלל לא מכירה, להבין שאפשר באמת להתחבר לאנשים מסוימים רק בגלל הצורה שבה צילמת אותם, זה מדהים לגמרי. השנה באמת גיליתי כמה שלצילום יש כוח, שזה לא רק פשוט לצלם תמונה וזהו.
אני מסתכלת עכשיו על עשר התמונות הסופיות שלי, ואני ממש גאה בהן, ובעצמי, על העבודה הקשה, ועל זה שאני יכולה להסתכל לאחור ולהגיד שהלכתי עם הרעיונות שלי עד הסוף.
השנה, ביליתי המון זמן במגמה, וזה היה ממש מסע שהיה מאוד משמעותי בשבילי, במיוחד לפני שאני נפרדת מבית הספר, ואני לגמרי יודעת שאני לא אפרד מהמצלמה כל כך מהר.